החלטה בתיק ע"א 4213-08-07

זו בקשה לחדש את הדיון בערעור שהסתיים בפסק דין ביום 21.9.08.

רקע

כך נאמר ב פסק דין:

" ב"כ המערערת לא התייצבה אף על פי שזומנה כדין, בעניין זה ניתנו דחיות חוזרות ונשנות לצורך מו"מ שעד היום לא מוצה. בנסיבות האלה, אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה למשך שנה אחת.

למערערת זכות להודיע בעוד שנה אחת, ולא יאוחר מאשר 13 חודש, שהיא עומדת על הערעור ובמקרה שכזה אחדש את הדיון".  

ב"כ המערערת לא הגישה הודעה בדבר רצונה בחידוש הדיון בערעור בתוך התקופה שנקבעה, אשר הסתיימה ביום 20.10.08. רק ביום 1.11.09 הגישה ב"כ המערערת " הודעה דחופה אודות עמידת המערערת על הערעור". בגוף הבקשה כתבה ב"כ המערערת כי היא עומדת על הערעור, ומבקשת לקבוע מועד לדיון בו. נוסף על כך ביקשה ב"כ המערערת בגוף הודעתה " לאפשר למערערת ארכה בת מספר ימים להגשת הודעה זו שנתעכבה בשל עומס עבודה רב". להודעה לא צורף תצהיר לתמיכה בטענות המערערת באשר לסיבות לעיכוב הגשת הבקשה.

בו ביום הוריתי למשיבים ליתן תשובה להודעה, אך תשובה שכזו לא הוגשה.

ב"כ המערערת לא הצליחה להמציא אישור מסירה של הבקשה לב"כ המשיבים, ואף ברישומי מזכירות בית המשפט אין אישור שהחלטתי מיום 1.11.09 אכן נמסרה לב"כ המשיבים (להבדיל מהבקשה עצמה שאותה הייתה ב"כ המערערת אמורה למסור).

משך יותר משנתיים לא עשתה ב"כ המערערת דבר לקידום מתן החלטה בבקשתה ולחידוש ההליך והלכה למעשה זנחה את בקשתה.

רק ביום 27.11.11 נקטה ב"כ המערערת צעד נוסף והגישה " בקשה דחופה למתן החלטה להודעת המערערת בדבר עמידה על הערעור, לקביעת מועד דיון וביטול סטאטוס סגירת התיק". על בקשה זו הוריתי לב"כ המערערת, להמציא אישור מסירה של בקשתה מיום 1.11.09 לב"כ המשיבים. 

ביום 30.11.11 הגישו המשיבים תגובתם לבקשה האחרונה. המשיבים התנגדו לבקשה מנימוקים שפורטו בתגובה, שעיקרם כי פסק הדין הפך חלוט בתום 13 חודשים מיום שניתן, ומשהמערערת לא הודיעה עד לתום התקופה האמורה כי היא עומדת על חידוש הדיון בערעור.

מאז ועד היום, וגם לאחר דיון במעמד הצדדים שקיימתי ביום 28.3.12, החליפו בעלי הדין בקשות מבקשות שונות שעיקר עניינן בשאלה אם יש מקום לחידוש הדיון בערעור אם לאו. בתום הדיון אף הרשיתי לב"כ המערערת להגיש תגובה לאסמכתאות שהגיש ב"כ המשיבה במהלך הדיון.

דיון והכרעה

הגיעה אפוא העת להכריע במחלוקת.

סבורני כי הדין עם המשיבים.

לא זו בלבד שמחדלי המערערת בענייננו מצביעים על רשלנות רבתי בניהול ההליכים, אלא שעולים הם כדי ויתור על המשך הדיון בערעור. האופן שבו פעלה המערערת, או חדלה לפעול בערעור זה, הן לפני מתן פסק הדין הן לאחריו, איננו מאפשר לבית המשפט להיזקק לבקשתה הנוכחית, מה עוד והמשיבים היו רשאים להסתמך על פסק הדין שהפך חלוט. גם סיכויי הערעור אינן מן הטובים. אפרט את הדברים:

פסק הדין נושא הערעור וסיכויי הערעור

פסק הדין נושא הערעור, ניתן בבית משפט השלום בפ"ת ביום 10.5.06. בפסק הדין דחה בית המשפט את תביעת המערערת לסילוק ידם של המשיבים מדירה ביהוד שהושכרה לאביו המנוח של המשיב בדמי מפתח בשנת 1958. עילת התביעה הייתה שהמשיבים פלשו למקרקעין סמוכים לדירה, שלא נכללו בחוזה השכירות, ובנו עליהם דירה נוספת, שלא כדין וללא הסכמת המערערת. עפ"י טענת המערערת שטח הדירה הנוספת כ- 77 מ"ר, והיא בנוייה בחצר הדירה המושכרת ובשביל המעבר אליה. בכתב התביעה תבעה המערערת גם דמי שימוש ראויים בגין הדירה הנוספת. בעוד שבכתב התביעה תבעה המערערת את פינוי המשיבים הן מהדירה המושכרת הן הדירה הנוספת, הרי שבסיכומיה הסתפקה המערערת בתביעה לפנות את המשיבים מהדירה הנוספת.

בית המשפט דחה את התביעה לאחר שמצא כי אין ממש בטענת המערערת שהחצר לא הושכרה עם הדירה המקורית יחד. נקבע כי החצר הייתה חלק בלתי נפרד מהמושכר המקורי. בקביעה זו הסתמך בית המשפט על שורת פסקי דין שבהם יושם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 398/63 לאה ליבוביץ ומשה מטלון ובניו בע"מ נ' משה כץ ואח', פ"ד יח(384).